אוהבי הריבה לדורותיהם

בחורף 1943, בהיותו בגטו קובנה, עבד אבי עבודת כפיה בבית חרושת לריבות. העבודה הייתה קשה והדרך לפנות בוקר, אל בית החרושת שהיה מרוחק מהגטו, הייתה סיוט. העבודה הוגדרה על ידו כעבודה "טובה כלכלית". הוא וחברו אברשה הבריחו כמעט יום יום ריבה וסוכר לגטו, שהוחלפו במוצרי מזון אחרים. כך עזרו למשפחותיהם להינצל מחרפת רעב. אולי בלי כל קשר, אבי אהב מאד ריבה. אחד המשפטים השגורים בפיו היה "מי צריך עוגה כשיש לחם עם ריבה".
גם אנו אוהבים מאד ריבות, במיוחד תוצרת בית. כאשר נתקלנו בשיטוטינו בברלין בחנות ריבות תוצרת עצמית קפצנו על המציאה וקנינו שלוש צנצנות. את הראשונה חיסלנו עוד בברלין, את הנותרות תכננו להביא ארצה. לדאבוננו, הם נלקחו מאיתנו ע"י אנשי הביטחון הגרמניים בשדה התעופה שינופלד. לא הואילו תחנונינו שזה פחות ממאה מ"ל ושזה כלל לא נוזל אלא מוצק. בגרמניה כמו בגרמניה. 

תאמרו, סיפור בלי פואנטה. אולי הפואנטה היא שלפעמים דברים טריוויאליים כמו ריבה מקבלים משמעות. הריבה שהוברחה לגטו בתוך שני מכלים שחוברו בחבל ונתלו על הצוואר מתחת למעיל, הייתה אוצר יקר לבעליה. אנחנו מתאבלים על שתי צנצנות ריבה קטנות שנשארו בברלין שמזכירות  לנו את אבא ז"ל.