על אופניים

ערב ראש השנה מתישהו בסוף שנות החמישים, בוקר, חופש מבית הספר. אני בחדרי, אמור לכתוב עבודה בהיקף של 12 עמודי פוליו על השבת. לא ממש מעניין אותי, אבל אמא, נציגת השלטון, נמצאת במטבח ומשגיחה שאמלא את משימותיי. לא מצליח להתקדם, תסכול וזעם שולחים אותי במהרה החוצה - דרך החלון. קפיצה קטנה ואני חופשי.  אני מכיר היטב את כל המעברים הסודיים בין החצרות ותוך דקות אני בשדות, מעביר את היום בשיטוט ומנוחה ללא דאגות.  לאחר מנוחת צהרים בחורשת האורנים בקצה רחוב הרב ברלין, הרעב מציק לי ואני מתחיל לסגת הביתה, מתלבט איך לעשות את זה. ברור שאחטוף. אני מתקדם לאט לכיוון רחוב חרל"פ, מתיישב על פגוש של פולקסווגן חיפושית החונה בתחילת הרחוב ומהרהר. את המראה שראיתי אז, לא אשכח כל חיי. אבא רוכב על אופניים נאבק בעליה. כשראה אותי בין המכוניות נעצר. לא היו לו אופניים, מעולם לא ראיתיו רוכב על אופניים, בכלל, באותה תקופה רק יקים ספורים רכבו על אופניים בירושלים. מסתבר שהוא שאל אופניים וחרש את כל העיר. חיפש אצל כל החברים שלי. הגיע עד מקור חיים. האם שמח לראות אותי? כנראה שכן, אחרת היה מוריד לי סטירה מצלצלת. ההורים הסתפקו  ביחס  קר ליומיים.  כמובן שלאחר החג סיימתי את המטלה לשביעות רצון ההורים והמורים.