הפשע משתלם, לפעמים.

כשהגיע זמני ללמוד בכתה א', החליטו הורי, שהיו מסורתיים, לשלוח אותי לבית ספר דתי. אולי כדי לגרום נחת לסבא שלי בווילאמסבורג, או מפני שחשבו שאקבל חינוך טוב: "קצת יהדות עוד לא הזיקה לאף אחד". לא אהבתי את בית הספר "במעלה". פחדתי מהמנהל ושנאתי את המורים. הבונוס היחיד היה מיקום בית הספר במרכז העיר ירושלים. הייתי צריך לנסוע באוטובוס 15 הלוך ושוב. אחרי הלימודים נהגתי לשוטט קצת בעיר, מריח את ריח הגרעינים הנקלים ב"סמטת בהרי". לפעמים קניתי לעצמי פלאפל ב"מרבד הקסמים" וחזרתי ברגל הבייתה כי לא נשאר כסף לאוטובוס. בהפסקה שיחקנו בעטיפות של מסטיק. היו עטיפות פושטיות של "עלמה" והיו היקרות של שחקני כדורגל: סטלמך, חודרוב, טיש, רפי לוי, לבקוביץ ועוד. כל משתתף בתורו היה שם עטיפה אחת, שהצטרפה לערימת העטיפות שכבר הונחו, נותן מכה בכף היד ליד הערימה ומה שהתהפך שלו הוא. באחד השיעורים בדקתי בהסתר, על הברכיים, את שללי. האם אני מורווח או מופסד. המורה תפסה אותי מציץ בעטיפות המסטיק, זה לא מצא חן בעיניה והיא החרימה לי את החבילה. לאחר תום הלימודים נשארתי בכיתה. כשכולם הלכו, הרגשתי שצדק חייב להיעשות ולקחתי בחזרה את רכושי. כמה ימים חששתי לתגובה, אך לבסוף הבנתי שיצאתי ללא פגע.

בסוף כיתה ב' , לאור השגי העלובים, שוחררתי מבית הספר הדתי מעלה ועברתי לבית הספר ע"ש הנרייטה סאלד ובא לציון גואל.