סיפורים קצרים של אריה

ערב ראש השנה מתישהו בסוף שנות החמישים, בוקר, חופש מבית הספר. אני בחדרי, אמור לכתוב עבודה בהיקף של 12 עמודי פוליו על השבת. לא ממש מעניין אותי, אבל אמא, נציגת השלטון, נמצאת במטבח ומשגיחה שאמלא את משימותיי. לא מצליח להתקדם, תסכול וזעם שולחים אותי במהרה החוצה - דרך החלון. קפיצה קטנה ואני חופשי.   אני מכיר היטב את כל המעברים הסודיים בין החצרות ותוך דקות אני בשדות, מעביר את היום בשיטוט ומנוחה ללא דאגות.   לאחר מנוחת צהרים בחורשת האורנים בקצה רחוב הרב ברלין, הרעב מציק לי ואני מתחיל לסגת הביתה, מתלבט איך לעשות את זה. ברור שאחטוף. אני מתקדם לאט לכיוון רחוב חרל"פ, מתיישב על פגוש של פולקסווגן חיפושית החונה בתחילת הרחוב ומהרהר. את המראה שראיתי אז, לא אשכח כל חיי. אבא רוכב על אופניים נאבק בעליה. כשראה אותי בין המכוניות נעצר. לא היו לו אופניים, מעולם לא ראיתיו רוכב על אופניים, בכלל, באותה תקופה רק יקים ספורים רכבו על אופניים בירושלים. מסתבר שהוא שאל אופניים וחרש את כל העיר. חיפש אצל כל החברים שלי. הגיע עד מקור חיים. האם שמח לראות אותי? כנראה שכן, אחרת היה מוריד לי סטירה מצלצלת. ההורים הסתפקו

כאשר בני דורי אומרים: אחרי המלחמה, הם מתכוונים למלחמת יום כיפור שפרצה בדיוק בנקודה שבה היינו אמורים להתחיל את חיינו הבוגרים. רק השתחררנו מהשרות הסדיר והבטנו בתקווה ובחשש אל העתיד. המלחמה טרפה את הקלפים וגזלה שנה מחיינו. אלו שהיו פחות ברי מזל ממני איבדו את חייהם, הפכו לנכים או איבדו את שלוות נפשם לנצח. אחרי המלחמה מצאתי את עצמי גר בדירת חדר בירושלים עם חברתי. די בקלות נכנענו ללחצים של הוריה וקבענו תאריך לחתונה. המיקום היה מובן מאליו, ברוח התקופה: חתונה צנועה בדשא של הוריה במושב בצפון. יום לפני החתונה הלכנו למוסאייף שהיה צורף וסוחר עתיקות מכובד בירושלים לקחת את טבעות הנישואין המעוצבות שהזמנו מבעוד מועד. להפתעתנו, הטבעות לא היו מוכנות. מאחר שלא היה לנו זמן מיותר ניגשנו מיד לצורף אחר ברחוב יפו וקנינו זוג טבעות פשוטות. החתונה התקיימה כמתוכנן. כמה שנים מאוחר יותר אבדה הטבעת שלי בשרות מילואים בצפון. היא כנראה נפלה לכיור של שטיפת הכלים. גם הטבעת של אשתי אבדה לפני שנים, החליקה מאצבעה אל הדלי שאת המים שבו אשתי שפכה לגינה. אולי תמצא יום אחד בין הצמחים בגינה. כך עברו להם 46 שנות נישואין שב

כשהגיע זמני ללמוד בכתה א', החליטו הורי, שהיו מסורתיים, לשלוח אותי לבית ספר דתי. אולי כדי לגרום נחת לסבא שלי בווילאמסבורג, או מפני שחשבו שאקבל חינוך טוב: "קצת יהדות עוד לא הזיקה לאף אחד". לא אהבתי את בית הספר "במעלה". פחדתי מהמנהל ושנאתי את המורים. הבונוס היחיד היה מיקום בית הספר במרכז העיר ירושלים. הייתי צריך לנסוע באוטובוס 15 הלוך ושוב. אחרי הלימודים נהגתי לשוטט קצת בעיר, מריח את ריח הגרעינים הנקלים ב"סמטת בהרי". לפעמים קניתי לעצמי פלאפל ב"מרבד הקסמים" וחזרתי ברגל הבייתה כי לא נשאר כסף לאוטובוס. בהפסקה שיחקנו בעטיפות של מסטיק. היו עטיפות פושטיות של "עלמה" והיו היקרות של שחקני כדורגל: סטלמך, חודרוב, טיש, רפי לוי, לבקוביץ ועוד. כל משתתף בתורו היה שם עטיפה אחת, שהצטרפה לערימת העטיפות שכבר הונחו, נותן מכה בכף היד ליד הערימה ומה שהתהפך שלו הוא. באחד השיעורים בדקתי בהסתר, על הברכיים, את שללי. האם אני מורווח או מופסד. המורה תפסה אותי מציץ בעטיפות המסטיק, זה לא מצא חן בעיניה והיא החרימה לי את החבילה. לאחר תום הלימודים נשארתי בכיתה. כשכו

בחורף 1943, בהיותו בגטו קובנה, עבד אבי עבודת כפיה בבית חרושת לריבות. העבודה הייתה קשה והדרך לפנות בוקר, אל בית החרושת שהיה מרוחק מהגטו, הייתה סיוט. העבודה הוגדרה על ידו כעבודה "טובה כלכלית". הוא וחברו אברשה הבריחו כמעט יום יום ריבה וסוכר לגטו, שהוחלפו במוצרי מזון אחרים. כך עזרו למשפחותיהם להינצל מחרפת רעב.  אולי בלי כל קשר, אבי אהב מאד ריבה. אחד המשפטים השגורים בפיו היה "מי צריך עוגה כשיש לחם עם ריבה". גם אנו אוהבים מאד ריבות, במיוחד תוצרת בית. כאשר נתקלנו בשיטוטינו בברלין בחנות ריבות תוצרת עצמית קפצנו על המציאה וקנינו שלוש צנצנות. את הראשונה חיסלנו עוד בברלין, את הנותרות תכננו להביא ארצה. לדאבוננו, הם נלקחו מאיתנו ע"י אנשי הביטחון הגרמניים בשדה התעופה שינופלד. לא הואילו תחנונינו שזה פחות ממאה מ"ל ושזה כלל לא נוזל אלא מוצק. בגרמניה כמו בגרמניה.  תאמרו, סיפור בלי פואנטה. אולי הפואנטה היא שלפעמים דברים טריוויאליים כמו ריבה מקבלים משמעות. הריבה שהוברחה לגטו בתוך שני מכלים שחוברו בחבל ונתלו על הצוואר מתחת למעיל, הייתה אוצר יקר לבעליה. אנחנו מתאבלים על

בשנות החמישים כשהייתי ילד, טיילתי עם אבי בעמק המצלבה ולפתע נתקלנו במנוע חלוד, אבי, מהנדס מכונות במקצועו, הסביר לי שזה מנוע של מטוס קל, יותר מזה לא ידע. לפני כשבוע עליתי לירושלים לבקר אבא של חברים, קשיש שזוכר היטב מה היה לפני 70 שנה אבל אין לו מושג מה היה אתמול או לפני שבוע. הבחור הראה לי את הדירה והתמקד בספריה המרשימה, הוא הראה לי תנ"ך בגרמנית שהודפס ב1843 ואז הראה לי ספר על חברו הטוב מהילדות שמואל קופמן וספר על ארוסתו זהרה לביטוב, ספרים שעמדו אחד ליד השני בארון. נזכרתי במנוע החלוד ובסיפור הטרגי של שני הצעירים המופלאים, שבימי מלחמת השחרור קשרו גורלם יחד והיו לזוג, לוחמים ואוהבים, הוא נהרג בתאונת אימונים בהיותו בן 19 והיא, טייסת בחיל האוויר הישראלי, נהרגה כשנה אחריו בהתרסקות מטוס במנחת עמק המצלבה. הסיפור ידוע וניתן למצוא חומר בויקיפדיה או בספרות. ,

כפר הולדתה של אמי ז"ל בפולין- לייז'נסק, מפורסם בעיקר בשל דמות נערצת, רבי אלימלך מלייז'נסק, מהרבנים החשובים בחסידות אשר קבור במקום. בערוב ימיה החליטה אמי לקחת אותי ואת אחותי לפולין לביקור בעיירה. באותם ימים   סבלתי מ"כתף קפואה" במשך חצי שנה כמעט לא יכולתי להזיז   את יד שמאל. עשיתי פיזיותרפיה, הלכתי לרופא סיני וגם הלכתי להודי מרמלה שעשה לי כוסות רוח. שום דבר לא ממש עזר. למרות הכאבים החלטתי לא לוותר על המסע, ידעתי שאם לא נעשה זאת עכשיו לא נעשה זאת לעולם. גולת הכותרת של נסיעתנו לליז'נסק היתה ביקור בבית המשפחה ובקברו של רבי אלימלך. אלפי חסידים כותבים בקשות על פתקים ומשאירים ליד הקבר בתקווה שרוחו של הצדיק תשתדל בשבילם לפני בורא עולם. אני אמנם לא מאמין גדול באלוהי ישראל ובאלוהים בכלל, אך אין לי גם שום הוכחות מוצקות שאינו קיים. בעודי שקוע במחשבות מסוג זה ביקשתי מאחותי, מאחר שיש לה כתב יד קריא, לכתוב פתק עבורי. למחרת בבוקר קמתי במלון ושירה חדשה את בוקר חיי הרנינה- אין כאבים ואני מסוגל להרים את זרועי. עד היום אני שואל את עצמי האם הפיזיותרפיה סוף סוף עזרה ? אולי